בהתחלה התכחשתי. הייתי מבטיחה לעצמי הבטחות שהשנה הכל הולך להיות שונה; מחברת חדשה, תשבי ותסכמי כמו כולם, שורות ארוכות וצפופות, כתב יד עגול ויפה, תזייפי ולאט לאט זה יהפך לאמת.

זה החזיק יפה בחודש הראשון; לכל מקצוע יש חוצץ עם שם עליו, כל כותרת ממורקרת וכל דף מתויק מיד בקלסר בתום השיעור. אבל לא באמת הצלחתי, זאת אומרת- נכשלתי, ממש.

מכותרות מסודרות ויפות המחברת שלי הפכה להיות מרחב שירבוט וביטוי עצמי. הדבר היחיד שלקחתי מהשיעור זה המשפט הראשון שהמורה אמרה, פשוט כי מיד אחריו ההקשבה שלי הייתה ממני והלאה, נודדת למחוזות אחרים, שירים שהתנגנו לי בראש ומצאו עצמם נכתבים על הדף, מאוירים מכל הכיוונים לצד משפטים במחשבת ישראל שמדי פעם האוזן שלי קלטה והיד מיד ציירה.

הייתי ילדה טובה, מכבדת את המורים והמורות, נמנעת מויכוחים ומשום מה נקראתי לחדר המנהל לשיחת אזהרה לפני העפה, על מה? על שלא התיישרתי עם כולם.
כל שנה כזאת הייתה נגמרת בתחושה רעה רעה רעה של כישלון. הנה שוב פעם לא הצלחתי להקשיב, הנה שוב פעם פנינה, איזו טיפשה, מתי כבר תלמדי את לא תצליחי בחיים.

מריצה כמה שנים קדימה:
אני יושבת בשיעורים במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, שוב משרבטת ושוב המחשבות מתעופפות אבל אני כבר לא כועסת על עצמי, אין בי מרירות על האדם שאני לא, כי אם הייתי פנינה שרושמת בשורות בכתב עגול ומסודר לא הייתי יושבת כאן, בקורס כתיבה יוצרת עם המרצה עודד ומקשיבה, כל כך מקשיבה ובה בעת רושמת ומאיירת וצובעת ומוחקת ויוצרת לי עולם שבו הסיכום שלי נראה כמו שסיכום *שלי* אמור להיראות.

השעה עכשיו 02:28 בלילה, בתום היום הראשון של דרורי בגן ולקראת יומה השני, מתפללת שאדע לתת לה את הכלים לעצב לעצמה את המשקפיים שדרכם מתאים לה לראות את העולם, משקפיים של שורות, משקפיים של שרבוטים ושירים, משקפיים של עט כחול על נייר לבן בוהק, משקפיים של דף מוכתם בכתמי חיים. העיקר שאף אחד לא ייתן לה את התחושה שהמשקפיים שלה לא מספיק טובים.

וליבי מבקש תהיה נשמר
תהיה אהוב וקרוב
ותמיד תלך בשדות של אמת
בשדות של שמחה ויופי
וליבי כורע ומשתחווה
חסוך מליבו בושה ועלבון ופחד
/אביתר בנאי

בתמונות: מעל, מתחת ליד ובין השורות- אני.