המרחב הוירטואלי רוחש ובוחש סביב תחילת השנה החדשה בשבוע הבא. מכל עבר נזרקות אלי שאלות מקבוצות עסקיות שאני חברה בהן: על מה את מודה השנה? מה תבקשי לעצמך לשנה הבאה? מה תעשי שונה?
כל כך הרבה בניינים, תקוות ומשאלות לב נבנות על השנה החדשה הזאת ולעיתים רבות נגמרות הן באכזבה קלה ובחוסר מימוש. השנה החדשה מביאה איתה הבטחה שלעיתים לא מתגשמת וגורמת לנו להתייאש או לחכות להתחלה הבאה שתביא איתה תקוות חדשות וחוזר חלילה.

אבל האם אפשר בכלל “להתחיל מחדש”, לקחת דף נקי ולבן ולשרטט עליו ציור חדש ושמח, לשכוח מכל מה כבל אותנו בעבר, כל מה שהעציב או האט להכניס לתוך ארון ולדרדר אותו במדרון. הרי אי אפשר להכחיש, הלב זוכר. הוא זוכר את כפות הרגליים הקטנות בצעדן הראשון, זוכר את המבחן שנכשלנו בו כשלון חרוץ, זוכר את הטיול בתנועה כשהנוף של העמק נגלה לפניו, זוכר את טעם הגלידה בדוכן בונציה. הנפש שלנו נושאת בחובה את ההצלחות ואת אי ההצלחות, את הניסיונות והאכזבות, את ההתחלות, את הפרידות, את כל העניינים הבלתי גמורים שלנו היא זוכרת, הנפש, ונושאת אותם אִתה – לכל התחלה שנתחיל.

מִסְתַּבֵּר, שֶׁקָּשֶׁה לְהָבִיא מַשֶּׁהוּ לִידֵי גְמָר גָּמוּר וּמְסֻיָּם
וּלְהַתְחִיל מֵאָלֶף רַעֲנָן וּמְבֻיָּשׁ.
נִצְטָרֵךְ, אֵפוֹא, לְהִתְרַגֵּל לְהַתְחִיל מִיָּשָׁן
וְלִגְמֹר תָּמִיד מֵחָדָשׁ.
/ט.כרמי

ומה, נדמה כי אין דבר כזה להתחיל מאלף, להביא משהו לסוף נעול, כי הרי תמיד ישאר איזה רישום מאחור, קו דקיק שנמתח מהעבר הלא גמור שלנו לעבר העתיד המרגש ובא. לעד נישא בתוכנו את האנשים שליוו אותנו בדרכנו, את תקוותינו, חלומותינו, את יום האתמול, ועד כל זאת, אומר כרמי, תתחילו מהישן.
אל תוך הישן הזה- ניצוק חדש, אל נבקש למחוק אותו, להעלים אל בין השורות, לשלוח מראש הר, אלא נקבל אותו באהבה אל חיקנו וניצוק בו רוח חדשה, טוויסט בעלילה, נקודת אור אחת קטנה או גדולה.

אז לקראת השבוע האחרון של 2020 הבא עלינו לטובה אאחל לכולנו להתחיל מהישן, לפתוח את היום במודה אני, בהודיה על דרך הזו שעבר כל אחד מאיתנו, לולא הישן הזה- לא היינו כאן יחד היום, לא היינו איך שאנחנו כך. ולגמור את היום תָּמִיד מֵחָדָשׁ, משמח ונרגש.

שבוע מתוק, פנינה