Menu
לפני הרבה שנים, במוצאי פורים ירושלים הייתי צריכה לארוז תיק ולצאת להדריך קבוצה בטיול של שבוע דרך מסע ישראלי. אבל דווקא בפורים הזה הייתי כל כך עצובה עד ששתיתי ושתיתי לבלי הכר. איכשהו, בדרך נס, הגעתי לדירה שבה גרתי עם שתי חברות-שותפות-אחיות לחיים; ארזתי את התיק, שמתי אותו בסלון ונשכבתי בספה לידו חסרת כוחות נפש להדריך מישהו ובטח לא את עצמי.
אילנה, החברה-שותפה נכנסה לדירה וראתה אותי בשיכרוני, מיד הרימה אותי, פקדה עלי להתאפס על עצמי, לשים את התיק ולהתחיל לזוז לעבר ההסעה. זה לא היה קל. הייתי עצובה מאוד מאוד והרגליים מיאנו לזוז, בכיתי בכי של שיכורים שחרב עליהם עולמם וקיוויתי שאולי יקרה איזה נס וכל האחריות הזאת שלקחתי על עצמי תתבטל.
אבל בתכלס, אלה דברים שקורים רק בסרטים זולים, ובחיים עצמם צריך להחליט החלטות; האם אני מתקפלת ומשתבללת, מתקשרת ומבטלת הכל, או עומדת בהבטחה שלי, קמה והולכת להדריך את הקבוצה ויהי מה.
הדואג לימים זורע חיטים,
הדואג לשנים נוטע עצים,
הדואג לדורות מחנך אנשים
(יאנוש קורצ’אק)
היום יצא לי לארוז כמות מכובדת של מתנות סוף שנה לאנשי ונשות חינוך עם עשרות כרטיסי ברכה שעוד יתמלאו בהקדשות, ברכות ותודות על פועלם בשנה הכל כך לא פשוטה הזאת.תוך כדי האריזות חשבתי על כמה כח יש בידיים של אנשי החינוך, לא רק על ילדים ונוער, לא רק על גידולים רכים של חיטה אלא ממש יש בכוחם לשנות ולהזיז הרים, לשנות עולם.
בדיוק כמו חברה שלי, אילנה, שמאז שאני מכירה אותה- את כל חייה ומאמציה ומחשבותיה מקדישה לחינוך. ואיך שתמיד הייתי צריכה מישהו שיזרוק בי איזה הגיון, מישהו שיזכיר לי את המצפון שיש בי, הייתי פונה אליה, כמו באותו ערב פורים שהעצב בו בלבל אותי ואילנה לא נתנה לי לשקוע בו, הרימה אותי והזכירה לי מי אני ולאן אני הולכת.
סוף שנה מתקרב וזה הזמן שלנו לומר תודה ולהזכיר לנו ולמחנכים את הכח שיש להם בידיים, להיות מצפן, לגלות לעולם מהיכן הוא בא ולהיכן הוא עוד יגיע.
תגובה אחת
Thank you for sharing this insightful article! I found the information really useful and thought-provoking. Your writing style is engaging, and it made the topic much easier to understand. Looking forward to reading more of your posts!