בתכנונים שלי האתר היה אמור להיות באויר כבר למעלה מחודש עם כל המוצרים פלוס הפרינטים החדשים פלוס אריזות חדשות שהיו אמורות להגיע ועוד ועוד, אבל זה לא קרה, האתר התעכב כי אלה החיים, ואוגוסט, וילדה מתוקה, וגם אמא שלפעמים עייפה בעל כורחה, ומכונת דפוס שבדיוק התקלקלה ושליח שטעה בחום היום והכל איטי, החיים עוברים בסלואו מושן אחד רצוף.

ויש מן רגע כזה שאני נתקעת על מה שהיה אמור להיות, כאילו מישהו הזיז לי את התכנון ועכשיו מה?! עכשיו מה, איך אני אמורה לתפקד? העולם מצטמצם לי לנקודה קטנה של מטר, אין רעיון יוצא ואין נכנס.
לפעמים הרגע הזה קצר, ממש כמה דקות של הלם ומיד מתאפסת ולפעמים הוא ארוך, כאילו נפלתי לבור עמוק ולך תצא מזה עכשיו.

כמעט תמיד, מי שמוציא אותי מהבורות הקטנים והגדולים האלה זה דוד.
אני כל כך מונעת מרגש, בחירות שאני עושה, יצירות שלי, הכל הכל יוצא ונכנס מאותו המקום ולכן הרגעים האלה משתקים אותי. ודוד, יש בו רגש גדול, אבל הוא יודע לפרוט אותו בשכל- משימות, תתי משימות, מחולק לתאריכים. ואיזה מזל שהוא נמצא לצידי ברגעים האלו שהרגש משתלט עלי- מספיק שיאמר לי, שבי שניה, תרשמי את כל מה שיש, כל מה שאין, כל מה שאת רוצה- תראי, יש דרכים נוספות.

ואני חושבת עכשיו על הזמן הזה בשנה, זמן הסתכלות ורשימת משאלות לב, משימות חיים, איך אנחנו רואים את עצמנו, איך אנחנו רוצים לראות, איפה עמדתי ואיפה אני עומד- ולא תמיד מה שציפינו שיקרה השנה באמת קרה, לא תמיד העבודה, הבן זוג, הילד שקיווינו הגיע- ויש את הרגע המשתק הזה של ההלם- אני אומרת: תנו לעצמכם להיות בו, בשיתוק הזה, תראו אותו, את מה משתק אתכם, מה גורם לכם לבלבול- ומשם תצמחו. תשבו מול עצמכם, תכתבו את כל מה שמפחיד, כל מה שמשתק, כל מה שאולי מונע ותהפכו אותו לטובתכם.

כל הדרכים החסומות ייפתחו לפנינו
עוד ייפלו מסכי הברזל הסוגרים על לבנו
גם הים הגדול הזה יכול הוא להיבקע
אם רק נאמין
/ביני לנדאו